חבל הארץ פיימונטה )״רגלי ההרים״ בתרגום חופשי( משתרע, כמו ששמו מרמז, למרגלות האלפים האיטלקיים, תחום בינם לבין הרי האפנינים. המבצרים העתיקים של פיימונטה משקיפים מראשי הגבעות על כפרים ציוריים מימי הביניים ועל בתי חווה מבודדים שמפוזרים בין כרמים ושדות, וכולם יחד מבטיחים למבקר חוויה על זמנית שקשה לשכוח. ״כאן החום שופע מעומק האדמה, מתחת לגפנים, יותר משהוא יורד מן השמים, ונראה שהקרקע בלעה את הירוק כדי להפוך אותו לזמורות״ תאר ב1950- הסופר האיטלקי צ׳זארה פאבזה )באוטוביוגרפיה ״הירח והמדורות״( את האדמה הנדיבה והכרמים של פיימונטה. הענבים הילידיים, ובראשם הזנים האדומים נביולו, ברברה ודולצ׳טו, והלבנים קורטזה, ארנאיס, טימוראסו ומוסקטו, הם שהביאו לפיימונטה את תהילתה עולמית בתחום היין. המדקדקים מסמנים בה שני אזורים נפרדים: המפורסם יותר, שבו השמות הגדולים ברולו, ברברסקו, לאנגה ועוד, הוא זה שסביב העיירות אסטי ואלבה, דרומית מזרחית לטורינו. אלטו פיימונטה הוא הכינוי לאזור הגבוה יותר, זה שנמצא צפון מזרח לעיר טורינו, ליד אגם מאג׳ורה. היקב ג׳י. די. ואיירה הוקם ב1972- וקרוי על שם מייסדו ג׳וזפה דומניקו ואיירה, שבסוף שנות ה60-׳, בהיותו רק בן עשרה, הבין שאזור ברולו מתחיל לעשות לעצמו שם, וזה הזמן לעלות על הגל ולעבד את האחוזה המשפחתית. הוא הביא לידי סיום הסכמי שכירות מ,1920- הסכמים שהקנו לחקלאים זרים את הזכות לעבד את כרמי המשפחה תמורת אחוזים מן היבול, ויצא לעצמאות. אחוזת ואיירה נמצאת בכפר ורנייה, בחלק הגבוה ביותר של ברולו לא רחוק מלה מורה, וכוללת את החלקה סלעית וגירית ב400- מטר מעל לפני הים. כרבע משטח הכרמים מוקדש לנביולו, ממנו מייצרים את הברולו ּ הידועה ב ֹ ְרִ יקו ּ דֶ ל ֹ ֶה וְיולֶ ה. ב600- דונם הכרמים האורגניים של המשפחה נטועות בעיקר גפנים בוגרות, על קרקע המפורסם של ואיירה. הוא מבשיל מאוחר יחסית, ונותן יין ארומטי ורענן, שמפגין עושר ואלגנטיות שיש המוצאים בהם יותר מרמז ליינות בורגון. הגבעות של לאנגה מגוונות בהרכב האדמה, בגובה ובזווית החשיפה לשמש, ולמרות ההבדלים בין יינות מטרוארים שונים, הם שומרים על התכונות המרכזיות של נביולו קלאסי. נמצא בהם את ארומת ה"זפת ושושנים" המפורסמת, החומציות הניכרת והאלכוהול הגבוה יחסית, וצבע אדום בהיר שישחים עם הזמן לגוון של לבנת חימר שרופה. הטאניות מודגשת בברולו יותר מאשר ברברסקו, שנחשב מעט יותר אלגנטי ומבושם, השפעה של האדמה הפוריה יותר והקרבה לנהר הטנארו. יינות נביולו ״קלאסיים״, מסורתיים, בעיקר ברולו, זקוקים לכל הפחות ל10- שנים במרתף כדי לעדן את נשיכת הטאנינים שלהם. סגנון הברולו ה״מודרני״ פירותי ונגיש יותר: הייננים מפחיתים את זמן התסיסה ואת מיצוי הצבע והטאנין מהקליפות, ומשתמשים בחביות צרפתיות חדשות במקום חביות העץ הגדולות המסורתיות. רבים מאמינים שהמודרניזציה הזו גורעת; המרחיקים לכת אומרים שהיא הופכת את היינות לבלתי ניתנים לזיהוי כברולו. הוויכוח המתמשך בין ״המודרניסטיים״ של ברולו )כמו אליו אלטארה ו-אנג׳לו גאיה( ל״מסורתיים״ זכה לכינוי ״מלחמות הברולו״, והיום העדפותיו של היינן משפיעות על סגנון היין שלו לא פחות מאשר הטרואר. כדי לזכות בשם ברולו, היינות חייבים לעבור התיישנות של לפחות 38 חודשים לפני שיעזבו את היקב, מתוכם 18 בחבית. השם ברברסקו מחייב יישון של שנתיים, מהם שנה בחבית. עבור ברולו ריזרבה זמן התיישנות הכולל עולה ל62- חודשים, ובשביל ברברסקו ריזרבה ל.48- כשהטנין מתרכך עם הזמן, המורכבות מתגלה ברמזים של אדמה, כמהין ושוקולד מריר, ובברברסקו בתבלינים אופייניים. בני הדור השלישי, ג׳וזפה, איזידורו ופרנצ׳סקה ואיירה, מפעילים היום את היקב, יחד עם אביהם אלדו )בנו של מייסד היקב( ואמם מילנה. אגב בשנת ,1971 אלדו ואיירה, אז עדיין סטודנט באוניברסיטה, היה אחד הראשונים שאימצו חקלאות אורגנית בפיימונטה. גם היום, היין נעשה באופן המסורתי ביותר, עם השריות קליפה איטיות והבגרה ארוכה במכלי עץ גדולים. קחו לדוגמא את יין הדגל של היקב, ברולו בריקו דל ויולה. הוא נבצר מאוחר, תוסס על הקליפות 30 עד 40 יום ומבגיר 42 עד 48 חודשים בחביות סלאבוניות גדולות. בנוסף לו מציע היקב את הברולו ראברה, יין מחלקה יחידנית, ואת הברולו אלבה, יין מפרי של 3 חלקות. הלאנגה נביולו של ואיירה עשוי מגפנים צעירות יותר, בעוד הלאנגה רוסו הנגיש הוא בלנד )ממסך( של נביולו, דולצ׳טו, ברברה ומעט אלבארוסה, פרייזה ופינו נואר. בגזרת היינות הנגישים תמצאו ברברה ד׳אלבה סופריורה עטור תשבחות, דולצ׳טו ד׳אלבה קוסטה א פוסאטי, וכן רוזה נביולו שמכונה רוזאבלה רוזאטו. פרייזה, זן מקומי נדיר, מופיע כסולן בלאנגה פרייזה ׳קְ יֶה׳ מהכרם סן פונזיו שבברולו. בלבנים תמצאו ריזלינג נפלא ואפילו מוסקטו ד׳אסטי מתוק ותוסס, יוצא דופן באיכותו.